בפני התנגדות לביצוע שטר, אשר הוגשה ביחס לשיק על סך 600 ש"ח, ליום 28.10.98.
לטענת המבקשת, לא קיבלה הודעה כל שהיא אודות החוב נשוא שיק זה, ובחלוף למעלה משבע שנים ממועד פירעונו, הרי שהתביעה על פיו התיישנה. המבקשת מסכימה לשלם את קרן החוב, אך מתנגדת לתשלום מלוא סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל, סכום שעולה על 7,800 ש"ח , נכון להיום.
המשיבה הגיבה לטענות המבקשת בכתב (במסגרת בקשתה לדחיית ההתנגדות). לטענת המשיבה, אין בפי המבקשת הגנה כל שהיא. התביעה לא התיישנה, מאחר ותיק ההוצאה לפועל נפתח עוד בשנת 1999, ואילו המבקשת מודה בסכום החוב, ועל כן דין התנגדותה להידחות.
מעיון בתיק ההוצאה לפועל עולה, כי הוא אמנם נפתח בשנת 1999, אולם האזהרה לא נמסרה לידי המבקשת, עד לשנת 2012 (שגם אז, נרשמה מסירה על סמך סירוב לחתום, ורשם ההוצל"פ ביטל רישום זה). בהחלטתי מיום 6.9.12 ציינתי, כי
לכאורה התביעה לא התיישנה, שכן פתיחת תיק ההוצאה לפועל עוצרת את מירוץ ההתיישנות, ועם זאת - אין בדברים אלו כדי לסתום את הגולל על טענת ההתיישנות. לא מן הנמנע, כי לאחר בירור העובדות הנחוצות בתיק זה, יחליט בית המשפט לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי, אף כי הוגשה תביעה בסמוך להיווצרות העילה, וזאת לאור חוסר מעש מתמשך מצד המשיבה, אשר לא דאגה להמצאת האזהרה לידי המבקשת במשך שנים ארוכות. לעניין זה ניתן להקיש מהפסיקה הנוגעת לתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, פסיקה אשר קבעה כי לעתים תישלל מהתובע האפשרות להסתמך על סעיף זה, בשל התרשלותו בניהול ההליך. בהקשר זה יוער, כי אין חולק, שלמבקשת, היא הנתבעת, לא נודע כלל על קיומה של התביעה נגדה, מאז הוגשה בשנת 1999 ועד לשנת 2012. נראה כי התכלית העומדת ביסוד דין ההתיישנות או השיהוי פועלת, בנסיבות העניין, לטובת המבקשת דווקא. עוד יוער, כי מעיון בתיק ההוצאה לפועל עולה, כי התיק נגנז והוחזר מגניזה מספר פעמים (ככל הנראה - בשל העדר המצאה בתיק וחוסר פעילות), מצב הדומה למחיקת תביעה מחוסר מעש, באופן המאפשר הגשה חוזרת שלה. למעשה, מבחינתה של המבקשת, אין מדובר בתביעה משנת 1999, אלא בתיק הוצאה לפועל שבוצע לגביו הליך "החייאה" בשנת 2011 (וראה לעניין זה החלטת רשם ההוצל"פ, כב' הרשם אוחיון, מיום 8.4.11, אשר מורה "להחיות" את התיק), אשר כמוה כתביעה חדשה.
אשר על כן, אינני סבורה, כי אין כל סיכוי לטענת ההתיישנות, עד כדי דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן.
אני דוחה את טענת המשיבה, לפיה בשל חלוף תקופה ארוכה מיום שהגישה המבקשת בקשתה הראשונה ללשכת ההוצאה לפועל (27.9.11) ועד שהוגשה ההתנגדות דנן (19.7.12), יש לדחות את ההתנגדות בשל האיחור בהגשתה. לאורך כל הדרך העלתה המבקשת טענת התיישנות, וטענה כי לא נודע לה כלל על תיק ההוצאה לפועל. המבקשת אינה מיוצגת על ידי עו"ד, והיא מעידה על עצמה כי היא אשה קשת יום, במצב כלכלי קשה (וראה החלטת רשם ההוצל"פ, אשר העמיד את צו התשלומים על 150 ש"ח לחודש בלבד). העובדה כי המבקשת לא ידעה באיזה אופן יש להעלות את הטענות, בנסיבות אלה, אינה צריכה לעמוד בעוכריה, ולהביאה לתשלום סכום העולה פי עשרה ויותר על קרן החוב.
לאור האמור, אני מורה על קבלת ההתנגדות, תוך הארכת המועד להגשתה.
מוצע, עם זאת, כי הצדדים ישקלו את סילוק התביעה בכספים שהופקדו בקופת ביהמ"ש, יחד עם כספים ששולמו בלשכת ההוצאה לפועל (סה"כ - 1,150 ש"ח), בהסכמה שיש בה כדי לחסוך את המשך ההליך המשפטי וההוצאות בעטיו. המבקשת הביעה, למעשה, את הסכמתה לכך בהודעתה מיום 6.11.12. ככל שתסכים לכך גם המשיבה, תמסור את הודעתה בעניין זה, ויינתן פס"ד בהתאם.
הליכי הוצל"פ מעוכבים. התצהיר ישמש כתב הגנה.
נוכח סכום התביעה היא תידון בסדר דין מהיר.
התובעת תגיש תצהיר מטעמה, יחד עם רשימת מסמכים והעתקי המסמכים, בהתאם לתקנה 214ב1(1), תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.
אם לא יוגש תצהיר מטעם התובעת, תוך המועדים שנקבעו לעיל,
תימחק התביעה, וייסגר תיק ההוצל"פ כנגד המבקשת.
עם העברת התביעה מלשכת ההוצאה לפועל לבית המשפט עשוי להיווצר הפרש אגרה, אותו על התובעת לשלם תוך 30 יום מקבלת דרישת הגזברות, שאם לא כן תימחק התביעה, וייסגר תיק ההוצל"פ כנגד המבקשת.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.